מחשבה נוספת על ״את חייבת להיות חזקה״

כתבתי פעם על הרומן שלי עם ״את חייבת להיות חזקה״. ידעתי שאפשר לכתוב את זה טוב יותר. כתבתי, שיניתי, נעזרתי בשגית אמת וזה מה שיצא:

״את חייבת להיות חזקה״

ביולי 1990 התהפכו חיי בפתאומיות. הייתי בת 29 ומצאתי את עצמי יושבת שבעה על רמי בעלי, שנפל בתאונת אימונים. עוד לא קלטתי שאני בעצם אלמנה, עם ילד בן שבע ותינוקת בת שנה וארבעה חודשים. לא היה לי מושג איך להתמודד עם מה שעוד לא עיכלתי. 

הסלון הקטן שלנו בדירה בגבעתיים היה גדוש באנשים שמילאו את הבית מבוקר עד לילה. באו אנשי צבא, חברים ותיקים של רמי ושלי, חברים של הוריו ושל הורי, וגם רבים שהכירו אותי בתחנות שונות של החיים. אלה שעלו סיפרו שחיכו למטה עד שכמה אנשים יצאו מהמעלית כדי שהם יוכלו לעלות אלינו. רוב היום ישבתי על הספה, לחצתי ידיים, נעניתי לחיבוקים של חברים ושל אנשים זרים. 

אני זוכרת מעט מאד מהימים האלה. במעורפל אני זוכרת שלרבים היו עצות. פסיכולוג ממשרד הביטחון אמר לי ששמע יותר מדי אנשים אומרים לניר שעכשיו הוא הגבר בבית. ״הוא רק בן שבע. תשמרי עליו ילד״ אמר לי. העצה הזו בהחלט הוכיחה את עצמה עם השנים. אבל היו גם אחרות. 

כמעט כולם אמרו לי בשלב זה או אחר ״תהיי חזקה איילה, תהיי חזקה. את חייבת להיות חזקה. בשבילך ובשביל הילדים״.

הכוונה הייתה טובה. האנשים היו עם רצון כן לסייע, לעזור, להקל. אבל ברגע השבר והחולשה, כשהכל היה מעורער, לא היה לי מושג איך ואיפה למצוא את הכוחות להיות חזקה ועוד לא היה לי מושג כמה המאמץ להיות חזקה יזיק לי בעתיד. 

מה זה אומר בכלל? למה התכוונו המנחמים שבאמת רצו את טובתי?

האישה הצעירה שהייתי, הבינה את הדברים כלשונם. להיות חזקה זו התמודדות חיובית. להיות חזקה זה אומר לא לבכות, לא להישבר, להתקשח כדי להתמודד טוב יותר עם האובדן ועם החיים שאחרי. להיות חזקה, כך חשבתי אז, זה להתמודד עם כל דבר מתוך עוצמה. ראש בקיר אם צריך. בתוך הבלבול האמנתי שהם יודעים על מה הם מדברים.

המסקנה שלי אז הייתה שאסור לי להגיע לאזור של החולשה. הסכנה הייתה שאם אהיה חלשה, אשבר. ואם אשבר, כנראה אתרסק, וזה כבר ממש הפחיד אותי. הפחד מ״התרסקות״ הביא אותי להשקיע אנרגיה עצומה בלהישאר חזקה. אולי אילו ידעתי אז את מה שאני יודעת היום, האנרגיה הזו הייתה מושקעת אחרת, קצת יותר בחוכמה.

שעות רבות, לילות וימים שאלתי את עצמי מי אני בלי רמי. מי יהיה שם בשבילי אם אתרסק והוא איננו? בראש ידעתי שכל בני המשפחה, שלי ושלו, נמצאים בשבילי לסייע בכל מה שאפשר. בלב רציתי רק אותו, את החבר הכי טוב שלי שנעלם לעולם אחר בדיוק ברגע שאני הכי זקוקה לו. המחשבות האלה, גם הן היו מפחידות, אז השקעתי עוד אנרגיה בלהיות חזקה. חלק מהפחדים סביב ההתרסקות הפוטנציאלית היו ערטילאיים, מרחפים כמו צללים אפלים על הקירות, מאיימים להציף בכאב.

הלוואי שמישהו היה מגלה לי אז שאפשר לבחור. הלוואי ומישהו היה מגלה לי שמותר ליפול, ושליפול זה לא להישבר, שרצוי לבקש עזרה - כל אלה אינם חולשה, הם ביטוי של צער וכאב שהם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתמודדות עם האובדן. הלוואי ומישהו היה מגלה לי שגם אם אשבר, אוכל למצוא את הכוחות להתמודד ואולי אפילו לצאת עם עוד כוחות להמשך הדרך. הלוואי ומישהו היה מגלה לי שאני יכולה גם לאסוף את עצמי ולהתמודד באיפוק כשזה מתאים לי. 

הלוואי ומישהו היה מלמד אותי אז שההפך מחוזקה זו לא חולשה אלא גמישות, יכולת לבחור את מה שמתאים בכל סיטואציה.

היכולת "ליפול" מדי פעם, היא גם היכולת להתחבר לעצמי, לצבור כוחות, לבחון מחדש עדיפויות, לבחור מה מתאים בכל תקופה, ולהמשיך הלאה.