17 ביולי 1990 היה סתם יום. כמו כל יום עד אותו יום. התחלה של חופש, תקוות לקיץ כייפי ומרענן מחוץ למזגן של העבודה. זוכרת את המחשבות הפשוטות האלה, את התמימות של החיים. ״מחר יום הולדת 7 של ניר, עוד 3 ימים רמי חוזר מהמילואים בצאלים. הבוקר מספרה עם אמא של רמי. צהריים אצל אמא ואולי שנ״צ קטן לפתוח את החופש שסוף סוף לקחתי״. לגיטה כבר חיכו כאשר הורדתי אותה בבית. אלי הגיעה החוליה אחרי 5 דקות. חותכים את המציאות ברגע. ״את אילה כץ? אשתו של רמי כץ? הוא נהרג הבוקר בתאונת אימונים. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה קרה״. בא לי לצרוח את הצרחה של החיים. אמא שלי קלטה. ״שקט הילדים״ לחשה. הם היו בחדר ליד, עוד לא יודעים שהתהפכו להם החיים. וזהו. שום דבר לא היה יותר כמו קודם. לא נשארנו במקום של הריק. התמודדנו עם מה שבא. עברנו הרבה טלטלות ושלוות, בנייה ואהבה, כאב, עצב ושמחה, עליות ונפילות, חיבורים חדשים לחיים בהרבה גוונים. החיים עם רמי, האובדן שלו, נשארים חלק מהחיים. הצרחה ההיא יצאה אחרי 19 שנים, ליד השער של אבו כביר.
ומחר יום ההולדת של ניר, ונגמר לי האוויר, ויודעת שהיה צוחק ממני אם היה פה.
כותבת כי רוצה לשתף. לא רוצה רחמים, לא רוצה צקצוקים, לא רוצה דבר. רק להעביר את המחשבה שאלו החיים. חוטפים וממשיכים. תמיד יש אפשרויות ותמיד יש לנו את החירות לבחור. בחיים האלה יש הכל. חיים ומוות, בדידות וחיבור, חירות ואחריות, ומשמעות שלפעמים משחקת איתי מחבואים. לא סתם אני לומדת השנה המון פילוסופיה ופסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית : )
השנה בחרתי להיות ליד הקבר כמעט לבד. גילי ואני, בנצי ואילה. החלקה הזו, של שלושים ומשהו שנים הייתה פעם מלאה בהורים של החיילים בששי בבוקר. בששי שעבר היא הייתה כמעט ריקה מאדם. השנה בחרתי לוותר על נוכחות החיילים (היה להם מספיק השנה), לקחת רגע של שקט בתוך הירוק וציוץ הציפורים, לעמוד רגע ליד החלקה החדשה, ברובה מ״חרבות ברזל״, עם רעד ברגליים וכאב מפלח בלב. שם היו כמה הורים, אולי אלמנות. הם בתחילתו של מסע שהם עוד לא משערים את עוצמתו.
Comments